עיר. "לא לנסות למצוא מהר מדי הגדרה לעיר; זה גדול מדי, יש כל הסיכויים לטעות" כותב ז'ורז' פרק בפתח החלק העוסק בעיר בספרו חלל וכו': מבחר מרחבים. ובכל זאת – ניתן להסכים כי העיר היא מרחב בנוי מתוכנן ומעוצב; יישוב קבע מכונס שתכונותיו העיקריות קשורות לגודל, לצפיפות ולרבגוניות. לא יהיה זה מוגזם לטעון כי לצד השפה, העיר היא ההמצאה הגדולה ביותר של התרבות האנושית.

העיר מתייחדת בפונקציות הרבות שלה: מגורים ותעסוקה, הליכה ונסיעה, מסחר ותקשורת, אסתטיקה ותרבות. סודה של העיר הוא היכולת הבו-זמנית של רחובות, שכונות ורבעים לייצר מציאות מגוונת המקדמת שימושים מרובים. העיר היא מקום בעל ייחוד וגבולות, המאפשר חליפין של סחורות ממשיות וסמליות. תכונות אלה מושכות אל העיר אוכלוסיות ותרבויות שונות, הרואות בה מקום מפגש ציבורי שבו ניתן לתקשר, לעבוד, לאכול, לבלות ולנהל משא ומתן על צרכים ועל סיפוקים. שטחה של העיר וגודל אוכלוסייתה יוצרים שתי תופעות מרכזיות: מצד אחד, תושבי העיר אינם מכירים זה את זה ונותרים זרים; מצד אחר, הרבגוניות הגזעית, המעמדית והתרבותית יוצרת דחיסות אנושית ומאפשרת תקשורת פתוחה וניידות חברתית. העיר היא המקום שבו נבחנות, זו לצד זו, צורות חיים במורכבותן האינסופית. משחר ההיסטוריה הפכו הערים למוקדים של כוח פוליטי, כלכלי ותרבותי. ההיסטוריה של העיר היא ההיסטוריה של התרבות האנושית ברגעי המשבר והשיא שלה.

"לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנחנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת אנחנו נוסעים מעיר אחת לעיר אחרת. אין שום דבר לא אנושי בעיר, אולי רק עצם אנושיותנו" כותב פרק (חלל וכו': מבחר מרחבים, עמ' 85). העיר היא אתר המשמעות של האדם האורבני, מחוז הכיסופים של המשוטט. לדידו של ההיסטוריון בועז נוימן, המשוטט חושף בפעולתו את הלא-מודע של העיר: "באמצעות המבט המשוחרר, הלא מחויב, רואה המשוטט יופי בכל דבר, גם דברים המכוערים ביותר שעיר יכולה להציע […] לדידו הכרך הגדול הוא-הוא הטבע האמיתי, ג'ונגל אורבני של ממש. בשיטוט נחשפת העיר כמקום פרוע, יצרי, מסוכן הרבה יותר מהטבע. הגנים הציבוריים הם מבחינת המשוטט הסוואנות שבהן נטועים עמודי תאורה במקום עצי בננות"(נוימן).

עניין לעצמו נוגע לקשר שבין פניה המרובות של העיר לאופן ייצוגה במגוון של טקסטים: ספרותיים, קולנועיים ואחרים. מנדה לוי טוען כי ספרו של איטאלו קאלווינו הערים הסמויות מעין, המציג סדרת סיפורים אותם מספר מרקו פולו לקובלאי חאן – סיפורים המתארים את הערים שבהן ביקר בשליחויותיו – מחזיק הבחנות בעלות משמעות נדירה בהיקפן ובקרבתן ומיטיב לנסח את שאלת המעבר מעיר ריאלית לייצוג של עיר: "לעולם אין לערבב את העיר עם המלים המתארות אותה. ובכל זאת קיים ביניהן איזה קשר" (61).

טכנולוגיה. פרויקט השוטטות חושף קשר פרדוקסלי עם הטכנולוגיה העכשווית. ניתן להסכים כי נקודת המוצא של השוטטות נובעת, במידת מה, מהרצון להשעות או לפחות למתן את אחיזתה של הטכנולוגיה המודרנית בכל צעד ושעל של חיי היומיום. ואולם, למול עמדה זו ניתן להעלות מספר השגות: ראשית, את השימוש בטכנולוגיה הדיגיטלית גופא, ניתן לתפוס כשוטטות סימבולית; חווית יסוד המספקת למשתמש אשליה של שוטטות. שוטטות מעין זו עשויה להתקיים במרחב הטכנולוגי-תקשורתי המתאפיין בתזזיתיות, בקיטוע, ובאסוציאטיביות גבוהה. בפועל, הטכנולוגיה העכשווית מתייצבת כאיום על עצם קיומה של אפשרות השוטטות: תרבות המעקב והפיקוח המאפיינת את חברת הבקרה המודרנית, ממוטטת למעשה את אפשרות השיטוט הקלאסית. יכולתם של מנגנוני הכוח – המדינה והתאגיד כאחד – לקבוע את זהותו ולאכן את מיקומו המדויק של האדם (איתור באמצעות צילומי לווין, טכנולוגיות לזיהוי פנים, טכניקות ביומטריות, איכון באמצעות הסלולר), חותרת עד מאד תחת הסיכוי לכונן חווית שוטטות אותנטית.
מקובל לטעון כי טכנולוגיות התקשורת המתקדמות טשטשו את ייחודו של המקום. "הכל" כמו מתרחש בו-זמנית, "נחווה" על ידי מליוני צופים/גולשים, בריאליזם מוקצן – מה שאולי מייתר את הנוכחות הפיזית במקום, תוך השטחה אגרסיבית של המאפיינים הספציפיים של המקום לכדי רקע ותו לא. מאידך, בטכנולוגיה העכשווית נדמה שהמקום הפיזי, מהסיבות שצוינו לעיל, זוכה לעדנה חדשה. "אפליקציות מבוססות מיקום", עזרי ניווט – כל אלה נוכחים יותר מאי פעם בחוויית היומיום.
ייתכן כי למרות שליטתה של הטכנולוגיה בחיי היומיום עשויה הטכנולוגיה דווקא להירתם ולסייע בידיו של המשוטט לגלות אנרגיות יצירתיות כדי ליצור כללי משחק חדשים ודמיוניים יותר. גם פרויקט שוטטות זה, בצניעות, מבקש להשתמש בפרוצדורות מקובלות בדרך מטאפורית ו"טקטית" שתהתל בסדר הקפיטליסטי הקיים.

התנסות. להתנסות ביומיום, זו מטרת 'פרויקט שוטטות'. להפוך רעיון פילוסופי לפרקטי. ליטול רעיונות מופשטים ולנסות להחיל אותם על החיים, ועם זאת – באופן תחום, מדיד במידת מה, באופן שניתן לדווח עליו ולמצוא בו משמעות נוספת, מעבר לתיאוריה. האם בעזיבת שולחן הכתיבה ו"הירידה לשטח" אכן יש משום הבנה טובה יותר של המציאות? ואולי להיפך – ייתכן כי דווקא השטח מצמצם עד מאד את יכולת ההסתכלות המרוחקת, האובייקטיבית?