במוקד פרויקט השוטטות עומדת ההתנגשות שבין סדר ומקריות. בין ארגון ושיטתיות לבין ספונטניות וחריגה מהגיון תועלתני. הנסיון לשמור על מתח זה אינו פשוט. כיצד משוטטים באופן הגיוני? כיצד מוצאים הגיון במעשה השיטוט? ובכלל, איך משוטטים בעיר מתוכננת ומטורפת כמו פריז – שהיא מצד אחד מפעל הנדסי מתוכנן לתלפיות ומצד אחר מבנה כאוטי בו אין ולו רחוב ישר אחד; עיר בת עשרים רובעים המתארגנים בסדר עוקב ובצורה שבלולית – עם כיוון השעון – מן המרכז החוצה.
ואיך לטייל? או במילים אחרות, איך להפוך את השוטטות לפרויקט?
המשורר הצרפתי גיום אפולינר (1918-1880) שרטט בשיריו קווים לדמותה של השוטטות הרומנטית. המשוטט, קורבן עזוב של אהבה שלא מתגשמת, מוצא פורקן בהליכה. גם שירו "המשוטט של שתי הגדות" הוא מעין שיר הלל לשוטטות.
כל שיטוט – פריזאי או לא – מתחיל עם ולטר בנימין. בנימין, מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, נולד בברלין ב1892 והתגלגל לצרפת ב1933. הוא חי בפריז עד לכיבושה ב1940, ביקש להימלט ממנה וכשנכשל בנסיונו – שם קץ לחייו בפורט-בו, בגבול צרפת-ספרד. בכתביו ביקש בנימין לפצח את הרעיון המודרני; לתאר את האדם החדש – תוצר השינוי ההיסטורי אותו יצרה המודרנה. הטכנולוגיה, העיר, הראווה – כל אלה סיפקו לבנימין כר נרחב לתהייה וביקורת.
הסופר ז'ורז' פרק (Perec) נולד ב-1936 בפריז למהגרים יהודים מפולין. אביו, שהתנדב לצבא הצרפתי, נהרג ב-1940. אמו מצאה את מותה באושוויץ ב-1943. פרק נמנה על חבורת אוליפו OuLiPo – Ouvroir de Littérature Potentielle)) – סדנה לספרות פוטנציאלית, שמנתה מתמטיקאים וסופרים דוגמת איטלו קאלווינו (הערים הסמויות מעין) ורמון קנו. ייעודה של אוליפו היה חשיפת גישות משעשעות ומשחקיות לכתיבה.
בכתביו של בודלר עצמו מהדהדת בעוצמה תשוקת השיטוט: "אין זה עיסוק השווה לכל נפש לטבול במרחץ ההמון: היכולת להתענג על האספסוף אמנות היא לכל דבר" (בודלר, [1896] 1997: 26).
הגדיר את הסחף כ"טכניקה של מעבר מואץ דרך סביבות מגוונות". התנועה הסיטואציוניסטית ביקשה ליצור מערכת חדשה, בלתי קבועה, משופעת בדמיון ובקישורים אקראיים ("סיטואציוניים"). קישורים אלה הם חלופה לקישוריות הרשמית הממסדית. הם מופיעים הן כמטאפורה של התנגדות פוליטית והן במובנים חברתיים-אסתטיים, כטכניקה של התנגדות לחברת הראווה ולמנגנוני הפיקוח-דיכוי שלה.
במהלך סוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים שהה הסופר האמריקאי פול אוסטר בצרפת למספר תקופות ארוכות. התשובה לשאלה, באיזה מידה הושפע אוסטר מכתבי הסיטואציניסטים, אולי אף מכתיבתו של פרק, אינה ברורה. ועם זאת, ספריו של אוסטר עתירים במשוטטים.
החלה לעסוק באמנות בשנת 1979. ידועה בזכות סדרת עבודות שבבסיסן ערעור ובחינה של גבולות האמנות והמוסר. קאל פועלת בטווח שבין משחק לבין חוק וסדר. המשחק אותו משחקת קאל יתבצע תמיד במסגרת "כללי משחק" נוקשים, כללים שרירותיים המוחלים על היומיום וגורמים להזרתו. למעשה בעבודותיה מטשטשת קאל את האבחנה שבין החיים, חייה הפרטיים, לבין מעשה האמנות אותו היא בוראת.
מקום מיוחד ברשימה זו של יוצרים והוגי דעות, משוטטים בעלי זיקה לפריז, ניתן לייחד לפועלו של הקולנוען דוד פרלוב. במהלך שנות העשרים לחייו בילה פרלוב, יליד ברזיל, כשש שנים בפריז. במהלכם צייר ועשה את צעדיו הראשונים בעולם הקולנוע. לאורך יצירתו של פרלוב ניכרת דבקותו ביומיומי, בפעוט ובשגרתי.
השוטטות, ריתקה גם את דמיונו של הפילוסוף ומבקר התרבות מישל דה סרטו. ספרו רב ההשפעה המצאת היומיום (L'invention du Quotidien, 1980) הוא מחקר עומק על אופני השימוש, הצריכה והפרשנות של התרבות –של היומיום– על ידי האדם. הנחת הבסיס של דה סרטו היא שהאדם המשתמש באתריה של התרבות הפופולרית פועל בראש ובראשונה כצרכן ובו בזמן כיצרן של משמעויות.
ק. קבוצה. האם יכולה להתקיים שוטטות קבוצתית? שוטטות היא לטעמי פעולה אינטימית. אדם עם עצמו. לכל היותר, עם עוד נפש קרובה, גמישה ועירנית מאד. פתוחה להפתעות, מוותרת מראש על תכנון. על תכלית למסע.
חזרה. תשוקתו של המשוטט היא לגלות מחדש את המוכר, את הידוע; לפרוץ נתיבים חדשים, אפשרויות חדשות, של התבוננות בקיים. במציאות זו חוזר המשוטט מדי פעם, באקראי אולי, למקום בו חלף גם בעבר. האם יוכל המשוטט להתבונן במקום בעיניים חדשות? נדמה כי החזרה – באותה דרך, לאותו מקום – מעניקה למשוטט מראית עין של יציבות; התענגות הנובעת מתוך ההסתמכות על המוכר, הבטוח.
שוטטות. “לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון", כותב ולטר בנימין בחיבורו המשוטט. בתמצית: שוטטות היא הליכה ללא מטרה; חוויה של שיחרור מעול המטרה, פעולה של ערעור על מוסכמות חברתיות שבבסיסן תכליתיות, יעילות, והספק. בספרו The Flâneur כותב אדמונד וייט כי “יעד מסוים לשוטטות או הקצבה מחמירה של זמן סותרים בהגדרה את רוחו האמיתית של המשוטט”. האנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה מקמצת מאד בהגדרת השוטטות ומתרכזת בפן החוקי (עברייני) של המעשה. על פי ויקיפדיה: "שוטטות היא הליכה באפס מעשה וללא תכלית. כאשר השוטטות נעשית בנסיבות מחשידות, היא מהווה עבירה לפי סעיף 216(א)(5) לחוק העונשין המטיל חצי שנה מאסר על מי שנמצא "משוטט בחצרים או בקרבתם או בדרך או בכביש או בסביבתם, או במקום ציבורי, והכל בזמן ובנסיבות שיש בהם כדי להסיק שהוא מצא שם למטרה אסורה או פסולה".קסם השוטטות גלום בחווית הגילוי שהיא מאפשרת: "בשעה שמשוטטים יכול כל רחוב, ולו הצדדי והנטוש ביותר, להיהפך לקסום ואפוף מסתורין. במבטו הלא ממוקד מצליח המשוטט לחשוף את מה שנמצא מתחת לפני השטח, כמו מצלמה הקולטת דברים שהעין אינה רואה או מחמיצה. המשוטט חושף את הלא-מודע של העיר" כותב ההיסטוריון בועז נוימן. משתמע מכך כי שוטטות היא עמדה. פעולה חתרנית. עצם ההליכה ברגל בעיר היא ביטוי של כוח פוליטי עצמאי, שולי אמנם, אך חשוב, במיוחד לנוכח כוחה העצום של השיטה הקפיטליסטית המתבטא בין השאר בהגיון העיר, במבנה ובקצב החיים בה, ובכוחות הכלכליים המניעים אותה. הד לתפיסה זו ניסח התיאורטיקן וחוקר התרבות מישל דה סרטו. בספרו המצאת היומיום מתאר דה סרטו את הפעילות האנושית במרחב ככתיבתו מחדש: המרחב מאפשר פעילות מטאפורית עשירה (פעילות "טקטית" בלשונו של דה סרטו), הגוברת לעתים על עריצותה ונוקשותה של המערכת ("האסטרטגיה" בלשונו). העיר, כמרחב הפעולה של המשוטט, ריתקה את דמיונם של הוגי דעות ויוצרים רבים (חוג המשוטטים) בהם כאלה שעסקו בשוטטות פעילה, כאלה שהרהרו בה, וכאלה שראו בשוטטות ביטוי לחריגה משגרה, לחשיבה מחוץ לסדר הקיים; יצירתיות בפעולה.
