מעקב. נדמה שהמעקב מזמן למשוטט חוויה ייחודית. הנעקב מוביל את המשוטט/העוקב אל תוך התווך הפרטי, האישי שלו. באמצעות הנעקב מגיע המשוטט אל מרחב בלתי צפוי, וזאת תוך אימוץ אפשרי של נקודת המבט של הנעקב. נדמה שזו תשוקתו של המשוטט: לחוות את העיר מתוך עיני האחר. להיכנס לנעליו של האחר ולחיות, ולו לרגע קט, את הפנטזיה הזו. סוגית המעקב הנושקת לשוטטות נוכחת בעוצמה רבה בעבודותיה של סופי קאל. ככל חוויה מציצנית גם חווית המעקב מייצרת עונג צרוף הנובע מתוך השילוב שבין ידיעת הסיכון שבחציית גבולות אסורים לבין תחושת ההזדהות שבמפגש האינטימי עם האחר. במישור רחב יותר יש להידרש למעקב כמאפיין מרכזי של תרבות ימינו. חברת הפיקוח, חברת הבקרה, הופכת את המעקב לחווית יומיום. למעשה, המשוטט עצמו נתון למעקב. מעקב עצמי, כמו בפרויקט זה, אחר הנתיב בו צעד, אחר ההספק בו עמד; ומעקב אחר, תולדת העין הציבורית, הממסדית, הצופה במשוטט – ההולך ללא מטרה, המתעלם מנתיבים נוחים ואפשרויות יעילות – והמגדירה אותו כאיום על השיטה.

יומיום. בניגוד לחיים ייחודיים, שונים ויוצאי דופן, היומיום נוגע בחיי השגרה הרגילים, אלה המשכפלים עצמם מיום ליום. המושג מתייחס להרגלים שלנו, לאופן שבו אנו מתרַגְלים אליהם ומְתַרגלים אותם בפרקטיקות נתונות, באלמוניות, בעיקר במרחב הציבורי. "ביומיום אין לנו שם, יש מעט מאד מציאות אישית, כמעט ואין פנים, בדיוק כפי שאין לנו שום הגדרה חברתית שתקיים או תעטוף אותנו. ומקומו של היומיום לא יכירנו במקומות מגורינו, ולא במשרדים או בכנסיות, ואף לא בספריות או במוזיאונים. ביתו הוא ברחוב – אם בכלל" (Blanchot, 1987: 17, בתוך: ויגודר, יומן ויומיום).
בה בשעה שהיומיום מגדיר את ההיבטים הרגילים של שגרת חיינו הוא גם מגדיר את סך הפעילויות הספונטניות שלנו המתנערות מכל תכנון וסדירות. לפבר (Lefebvre) – מציין ויגודר – מאפיין את היומיום בהתייחסות ל'חסר המשמעות והבנאלי' ומוסיף 'הבלתי מוכר, כלומר, היומיום', שמסתיר ומגלה הן את ההיבט הרגיל והן את ההיבט הבלתי רגיל של חיינו Lefebvre, 1988: 78), בתוך: ויגודר, יומן ויומיום).
מושג היומיום מופיע בהרחבה בהגותו של חוקר התרבות מישל דה סרטו (De Certeau). בספרו המצאת היומיום (L'invention du Quotidien, 1980) עורך דה סרטו מחקר עומק על אופני השימוש, הצריכה והפרשנות של התרבות – של היומיום – על ידי האדם, כשהנחת הבסיס שלו היא שהאדם המשתמש באתריה של התרבות הפופולרית – הולך הרגל הצועד בעיר, לדוגמה – פועל בראש ובראשונה כצרכן ובו בזמן כיצרן של משמעויות. הממד האסטרטגי – החברתי, הקבוצתי, המוסדר, פוגש ביומיום את הממד הטקטי: מחוזו של היחיד – הסובייקטיבי, הספונטני, החתרני.

גבול. גבול הוא מה שמעניק תוקף למקום. המקום מוגדר על ידי גבולותיו. מחד מעניק הגבול בטחון; מנגד, הוא מעורר תשוקה מתמדת לחצייתו. השוטטות מתכתבת עם תשוקה זו לפריצת גבולות ברורים של סדר והתנהלות; השוטטות נסובה במידה רבה על הרצון לפרוץ גבולות, להתנהל ללא מגבלות. 'פרויקט שוטטות' זה מבקש לשמר את המתח בין שני הקטבים. מצד אחד, הוא מכיר בקיומו של הגבול – העיר פריז מתאפיינת בין השאר בהקפדה ברורה על סימון ברור של הרובעים המרכיבים אותה וציון הגבול המפריד ביניהם בכל מפות העיר. מצד שני, בתוך גבול הרובע מבקש המהלך לחרוג מכללים מקובלים של התנהלות רציונלית. השוטטות בפרויקט זה נמשכת אל איזור הגבול, משתוקקת לחצותו.